זה לי כשתים עשרה שנה שלא ראיתי 'מקוה טהרה', כולל ערב יום הכיפורים. אני איסטניס ובכלל לא התאים לי כל העניין הזה. עם טריקת הטלפון של ההוא מארוורד, התכרבלתי תחת השמיכה, הרגשתי את עצמי חזק בכל חלקי גופי ושקעתי במחשבות. קמתי, לקחתי לבנים עם מגבת, ואמרתי לאשתי שאני הולך למקווה. עד היום אני חושב שאשתי חששה ברגע הראשון לגרוע מכל, אבל היא מיד נרגעה. היא הכינה לי כוס תה, סדרה לי את הבגדים, יצאתי עם המגבת סביב צווארי, כאיזה אברך חסידי ויצאתי למקווה.

להמשיך לקרוא ←

בתקופת 'השידוכים' כאשר יצאתי לפגישות, הייתי מכין ניר קטן עם נושאים לדיון, אבל הם היו דלים, כי לא הייתי משופע בסיפורי אקשן ודברים פיקנטיים ועל נושאים שבנפש כמו רגשות, אופי וסגנון חיים, לא ידעתי דבר. כך שבפגישות הייתי מסובב את השיחות על יסודות ההשקפה, על חיי הלימוד בישיבה, חברותות, חבורות, על מחברות מלאות ב'שטיקלעך תורה' וכולי.

פעם אחת יצאתי עם בת של ראש ישיבה מפורסם בב"ב, ותוך כדי נאום שלי על הדרגות הגבוהות של לימוד התורה וכתיבת חידושי תורה, אמרה לי הבחורה, שהיא לא אוהבת לחשוב שאמירת חידושי תורה זה הפסגה של היהדות, וזאת כי היא מזהה שזה לא אמת. מפני חשיבותם אצטט את דבריה שנאמרו בנימה של כאב, כפי שנחרטו בזכרוני: "מאז שאני זוכרת את עצמי שומעת אותו מדבר, אפילו כילדה קטנה, בעיקר בשולחן שבת… 'שטיקל תורה'… מתווכחים…. הוא מתלהב ומשבח אותה… כולם עונים אמן ואני… לא מבינה כלום, אבל משוכנעת באופן העמוק ביותר שזה מלאכותי. הייתי מסתכלת לו חזק בעיניים לקרוא את המחשבות שלו ולחוש את הדופק, והאמן לי שאני מכירה את אבא שלי על כף היד, ואני אומרת לך, שההכרזה שלו: "זה לאמיתה של תורה" היתה חסרת לב. להמשיך לקרוא ←

אני זוכר בערגה את ביקורי החג אצל רבי יושע בער סולוביצ'יק להם הגעתי עם אבי שהלך להקביל פני רבו. הביקורים היו עבורי תמיד חוויה עמוקה שנחרטו בליבי וזכרונם מהווים עבורי עד היום בחינה של 'גירסא דינקותא'. הזכרון העומד לפני הוא של ילד קטן וחולמני העומד דחוס בחדר קטן וצפוף, במרכז החדר שולחן גדול המוקף באנשים מבוגרים, רציניים וזועפים המפנים את פניהם לעבר ראש השולחן עוקבים אחר דבריו של רבי יושע בער. לרבי יושע בער היה נוכחות גדולה, מבנה גופו רחב, ראשו גדול, אצילי ידיו על השולחן ותנועותיו מלאות הבעה גם בעת שתיקתו. באחד הפעמים שהייתי שם, אני זוכר אותו מדבר על המושג "מלמדות" הן ביחס לתינוקות של בית רבן, והן ביחס לתלמידים בוגרים. דיבורו היה רציני, קולו עבה, אבל מפויס ומעודן. אוצר המילים שלו היה דל אך עשירה הייתה בצורות הבעתם, במנגינה, בהבדלי טונים בקצב, בתנועות גוף והבעות פנים מלוות, כך שרק הזקן והרגיל מבין השומעים הבין את המשמעויות הדקות ולניואנסים שבדבריו. שיחתו הייתה שזורה מסיפורים ועובדות מבית אבא, מר' חיים עוזר, ומכל מיני שמות אוטנטיים מהתקופה שמעולם לא שמעתי וכנראה לא אשמע.

להמשיך לקרוא ←

'חנניה', הוא לכל הדעות גאון, תלמיד חכם בפארנעם (= בהיקף) ואיש העולם הגדול. בפונוביז' מתהלכת עליו אגדה, שהגיע לישיבה בגפו, עם כסות לעורו ושני ספרים – מורה נבוכים ומשנה ברורה, תחת זרועו. בפגישתנו האחרונה לפני חודשים ספורים סיפר לי על שנרשם ללימודי רפואה, כי ברפואה משתלבים תחומי מדע רבים כמו, ביולוגיה, כימיה, ביו-טכנולוגיה ואפילו מכניקה ופיסיקה. ההתעניינויות של 'חנניה' חוצות את גבולות הדמיון, לפחות את שלי, אני נזכר שפגשתיו עם ספר עב כרס על 'הנדסה עירונית' בחיקו, אותו הוא סחב מהספריה בבית העם, הוא התנצל על התענינותו בשטויות, כי הוא פשוט לא סובל להסתובב בעיר כסומא בארובה. 'חנניה' מוסמך לראיית חשבון, עבר מבחנים ל'טוען רבני', לומד עריכת דין, וכל זה כתוספת להיכרותו את הברית החדשה והקוראן וכמובן את המדעים המדויקים כולל תכנות מחשבים. אני מקדים את כל זה כדי להמחיש את רוח הסערה שהופנה כלפי עם דבריו שבהמשך.

להמשיך לקרוא ←

רמז לבאות קבלנו כאשר הוחזרו לנו סיכומי הסוגיות שערכנו, מידי נשיא הכולל, רבי משה שפירא, כמות שהם – כי אינם ראויים לתגובה. בשיחה החודשית מסר רבי משה משא על המושג של 'פסק הלכה' ועל היותה שלב האחרון של השתלשלות התורה השמימית לפני שהיא מגיעה לקיומה המעשית בעולם הזה. אם הבנתי אותו נכון הוא הסביר בהתאם לכך כי 'הפוסק' אינו מושג אישי של בעל הידע הבוחן שאלות ופוסק על פי ידיעותיו וסברותיו, לדברי רבי משה 'הפוסק' מאבד את אישיותו ונהפך לכלי הממיר את התורה ממצב דעת עליון לתבנית היוצרת דפוסי פעולה לכלל ישראל. לכן טען רבי משה, על הפוסק להיצמד לחלוטין לקודמיו ואל לו לחדש דברים מתוך לבו. כל זה היה הקדמה למתקפה על כך שבכל הסיכומים שכתבנו בכולל, אימצנו את התפיסה של החזון איש כהלכה למשה מסיני, שהמציאות המוזכרת בגמרא ששני נקבים יש בגיד אחד למי רגלים ואחד לש"ז, הוא מהדברים המשתנים לפי הזמן והמקום ואינו שייך לזמננו כי השתנו הטבעיים. על כך הרים רבי משה את קולו: "נשתנו הפוסקים! וכי הראשונים וגדולי האחרונים לא הכירו את המציאות הנגלית לעיין? "שני שבילין" הם לדברי רבי משה תיאור מהותי בצורת האדם השלם שאינו בר שינוי וחס מלעלות במחשבה פסק הלכה שאינה המשך רצוף מדברי חז"ל על צורת האדם. רבי משה טען שיש קשר בין התפיסה של נשתנו הטבעיים לבין הקביעה שיש להחמיר במידות שיעורים של תורה בניגוד למסורת הקבועה בעם ישראל.

להמשיך לקרוא ←

באופן מעשי עמדתי מאחורי הפשרה שלי עם עצמי, ללכת לכולל הייחודי של הרב סופר, אבל בלבי ידיעת 'שלא לנער הזה תפילתי' ולכן אמרתי לעצמי תתייחס לפשרה כדחיית הקץ של הדבר האמיתי, שהוא העיסוק במחשבת יהדות. במקביל להיסוסים, היה לי חשוב להתעדכן ולקבל תמונת מצב 'מה הולך היום בכוללים' ומה היחס לכולל של הרב סופר, אם בכלל. לא שזה קובע לי מה לעשות, אבל זה אצלי נטייה מקדמה דנא, להביט לצדדים כאשר אני עומד לעשות צעד משמעותי בחיים, זה עוזר להתמקם במרחב. אשתי צוחקת עלי לפעמים שאילו הייתי מצייר את העולם שלי בצורה סכמתית, הוא היה עשוי ממשבצות ממוסגרות התלויים על מערכת שקילה ודירוג. זה לא איכפת לי, כי אני יודע שזה לא משהו אמיתי אצלי, זה סתם כזה ג'וק שמתלווה אלי.

להמשיך לקרוא ←

יש בי צורך עז להבהיר, שאין לי ובעזה"י לא יהיה לי, כל שיג ושיח עם יענקל בלוי ולתפיסה שהוא מייצג, ואני מתפלל שלא אוסיף לראותו עוד עד עולם. בעיני, הגישה של יענקל לחפור ב'מה למעלה ומה למטה' מתוך תפיסה שאין למעלה ממך מי שאפשר לסמוך עליו, מלאת יוהרה בעיני ואינה עומדת במבחן ההיגיון הקר. אני חייב להדגיש שלבושי סחבות וחוסר נימוסים אינם מרשימים אותי, ואין להם קשר לחיפוש אחר האמת. כלל זה נקוט בידך "אין בין דרך חיים מאופקת, מתורבתת ונכבדה, לבין דרך חיים ספונטנית, ישירה ועממית, אלא חיצוניות בלבד, ואילו לסחיטת תשומת לב ולרדיפה אחר הקנאה והתאווה והכבוד, זה וזה שווין". בכל זאת, לא אכחיש כי ההתקפה מצד יענקל הייתה עבורי זריקת מרץ להמשיך בחיפוש אחר ידיעת עיקר העיקרים של האדם, שהוא הבנת האמת האמונית ובירור חובת האדם בעולמו בעבודת האלוקים. אבל בניגוד ליענקל, ברור אצלי שאת התשובות לשאלות אלו אחפש בתורתנו הקדושה ובדברי חכמי ישראל לדורותיהם, צריך רק לדעת למצוא אותם.

להמשיך לקרוא ←

עם השנים, הספקתי ללמוד משהו על האופי שלי. בבסיס האישיות אני רגשן ורך לבב, מסתכל על העולם באופטימיות, מתחבר לכל דבר, מאמין בכל אדם בלי לחשוד בו על מניעים נסתרים וכוונת זרות, ומאמץ מיד כל מה שנראה לי באותו רגע כנכון ואמיתי. במקביל נזרע אצלי עם השנים גרעין של התנתקות, ספקנות, עמידה בצד, בחינת דברים בעין אכזרית ללא סימפתיה, רצונות ומאוויים אישיים. זוהי כנראה הסיבה שבמקביל להזדהות המוחלטת עם דבריו של שמוליק, חשתי גם בקול אחר, קול שצעק בשארית כוחותיו "אל תכנע ואל תכרע ברך, נשארו עדיין ניצוצות בסוגיה שאינם מתישבים עם דבריו".

להמשיך לקרוא ←

כל זמן שהייתי בכולל, הייתי כאחד האדם, או יותר מדויק כאחד האברכים בשכונה; אולי לא אברך חשוב, אבל אברך בכולל. תמיד הייתי כאחד האדם, אכלנו יחד צהרים, שתינו יחד קפה, התווכחתי בלימוד עם כולם, רק שבוע קודם שאגתי משמחה כאשר הבנתי את הווארט של רבי חיים על דין רוב שנלמד מאחרי רבים להטות, בוויכוחים אף פעם לא נשארתי בודד כעורב, מעורב הייתי בין הבריות בכל נושא תורני וארגוני. מקסימום נחשבתי לאיזה חכמולוג, או קצת טיפוס, זה כבר תלוי בכל אברך איך הוא מסתכל על דברים. להמשיך לקרוא ←