רמז לבאות קבלנו כאשר הוחזרו לנו סיכומי הסוגיות שערכנו, מידי נשיא הכולל, רבי משה שפירא, כמות שהם – כי אינם ראויים לתגובה. בשיחה החודשית מסר רבי משה משא על המושג של 'פסק הלכה' ועל היותה שלב האחרון של השתלשלות התורה השמימית לפני שהיא מגיעה לקיומה המעשית בעולם הזה. אם הבנתי אותו נכון הוא הסביר בהתאם לכך כי 'הפוסק' אינו מושג אישי של בעל הידע הבוחן שאלות ופוסק על פי ידיעותיו וסברותיו, לדברי רבי משה 'הפוסק' מאבד את אישיותו ונהפך לכלי הממיר את התורה ממצב דעת עליון לתבנית היוצרת דפוסי פעולה לכלל ישראל. לכן טען רבי משה, על הפוסק להיצמד לחלוטין לקודמיו ואל לו לחדש דברים מתוך לבו. כל זה היה הקדמה למתקפה על כך שבכל הסיכומים שכתבנו בכולל, אימצנו את התפיסה של החזון איש כהלכה למשה מסיני, שהמציאות המוזכרת בגמרא ששני נקבים יש בגיד אחד למי רגלים ואחד לש"ז, הוא מהדברים המשתנים לפי הזמן והמקום ואינו שייך לזמננו כי השתנו הטבעיים. על כך הרים רבי משה את קולו: "נשתנו הפוסקים! וכי הראשונים וגדולי האחרונים לא הכירו את המציאות הנגלית לעיין? "שני שבילין" הם לדברי רבי משה תיאור מהותי בצורת האדם השלם שאינו בר שינוי וחס מלעלות במחשבה פסק הלכה שאינה המשך רצוף מדברי חז"ל על צורת האדם. רבי משה טען שיש קשר בין התפיסה של נשתנו הטבעיים לבין הקביעה שיש להחמיר במידות שיעורים של תורה בניגוד למסורת הקבועה בעם ישראל.

מפני חשיבות הדברים שרבי משה העלה, החליטו חברי הכולל לקיים דיון רחב על נשוא ההרצאה, ואני חייב לומר שמאד התרשמתי מהבגרות של חברי הכולל, כי בעוד שהלב שלי רעד והייתי בסערת רגשות מהשיחה, הרי שחבר הכולל היו רגועים והתייחסו לדבריו כאל שיטה וגישה ייחודית שיש לבחון אותה. ראש הכולל פתח את ספר החזו"א בפנים, חברי הכולל העלו דיוקים שונים וטענות שונות על דבריו בשם הרופאים, התפלספו שם על סוגיות השקפתיות, היה מי שטען שיסוד דבריו של רבי משה הם סינתזה בין בריסק לקבלה ולכן הם דעת יחיד, כך התנהל לו שיח רגוע, מעניין, בוגר ופורה אשר גלש לתחום השתנות הטבעיים בהלכה בכלל לגבי יולדת למקוטעין ורפואות התלמוד ועוד. אחד החברים סיפר על ששהה בשבת אצל חמיו בבני ברק ובשולחן שבת סיפר על העניין של שני שבילין, ותוך כדי דיבור קפץ חמיו כנשוך נחש ואמר שכעת הוא מבין את התנהגותו של 'הסטייפלר' זצ"ל. ומעשה שהיה כך היה, כאשר נולד בנו לפני כשלושים שנה, אמרו לו הרופאים שיש לתינוק בעיה אנטומית בכך שדומה שיש לו שני נקבים בגיד אחד למטה מהשני, והמליצו על ניתוח. הלכתי סיפר חמיו, כמנהג בני ברק, לשאול בעצתו של הסטייפלר. הסטייפלר התרגש מאד מהעניין וקם ממקומו וצעק, חס וחלילה לא לעשות לו ניתוח, שהרופאים לא יגעו בו ח"ו והכל יהיה בסידר על הצד היותר טוב. עד כאן הסיפור והתינוק ההוא גדל, התחתן ולו כמה ילדים כ"י. התפתח ויכוח בין חברי הכולל, יש אמרו שזה הוכחה לחזו"א שזה דבר העלול להשתנות בשינויי הזמנים והמקומות, ויש אמרו שזה ראיה לרבי משה, שבעצם זה קיים אצל כל אחד, אלא שלפעמים זה נראה בחוש, ולפעמים זה מוסתר וחז"ל הם אלו שהבינו שככה זה באמת עובד. בסופו של הדיון אמר ראש הכולל שהוא חש אבוד ונבוך בשאלות המעשיות הנובעות מהגישה של רבי משה ואינו יודע כיצד להתקדם.

היה זה יום חמישי בערב, סיימנו שבוע עמוס בכולל, נשארתי בכולל עד מאוחר בלילה, אני מכבה אורות, נועל את הדלת, יורד לרחוב אך נשאר בבית המדרש. זה מסוג הרגשות שאתה זוכר לכל החיים, היתה לי תחושה ברורה של נתק מהרחוב הגשמי, גם ההליכה הפיזית נדמתה בעיני כדילוג על ההרים וכקפיצה על הגבעות להגיע למחוז חפצי. אני מתבייש לספר עד כמה רחוק הלכתי, אבל כאשר הבטתי מסביבי כאשר הגעת לצומת בר אילן, חשתי בוז עמוק להתגודדויות סביב החנויות והקיוסקים וזה העלה לי בסיטואציה לא פחות מדמותו של רבי שמעון בן יוחאי כאשר יצא מהמערה ולא הבין איך מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. קשה לי לתאר את תחושת הרוממות שהייתה לי, זה תחושת שובע וסיפוק עמוק ואיכותי שמרומם אותך לעולם גבוה וכל חיי השעה עוברים לידך ואינם נוגעים בך. אלו לא סתם הרגשות דמיוניות, הם מבוססות על ערכים ואידיאולוגיות, כי אכן מה יש יותר מלשבת בבית המדרש עם חברים מקשיבים ולכתוב סיכומים הלכתיים לשאלות הלכתיות הרות-גורל כמו איסור חיתון של פצוע דכא, עם ניתוחי מקרים הקשורים לידע מדעי מתקדם ואשר קשורים לשאלות של יחס התורה למציאות הפיזית על פי שורשם במהות האדם בעולם העליון. שפתי לחשו תפילה לאל חי שלא אפול ח"ו ושיימשך המצב הרוחני הזה עד לקץ הימים.

*

לראשונה התגעגעתי במשך השבת לחיי הכולל וזה הזכיר לי את התקופות הטובות בישיבה, שתפילות שבת הארוכות והטקסים השונים היו עלינו לטורח והיינו מחשיכים בדעתנו על התחום לאמר מתי ייצא השבת. על בוקרו של ראשון מצאתי את עצמי צועד לכיוון הכולל כאשר ערימת כתבים באמתחתי, מדלג על מנהגי לקחת את הילדים לגן ומוכן ומזומן להשלים את עריכת הסיכומים שלי ולהעביר קולמוס על סיכומי ידידַי. אני מגיע לדלת והנה היא פתוחה לרווחה וראש הכולל שקוע בלימודיו. מתברר שזהו מנהגו היום יומי להתפלל כוותיקין ומשם היישר לכולל עד להפסקת צהרים. שהותנו יחד בשעה מוקדמת זו קרבה לבבות, ומצאנו את עצמנו משוחחים על הכולל, הורתו, הולדתו גדילתו והציפיות ממנו. הרב סופר מספר לי על חבר צרפתי אמיד שלמד אתו ב'פורת יוסף' ואשר נסע אח"כ למונטרה בשוויץ לקבל תורה מהרב וינברג, בעל ה'שרידי אש', משם המשיך ללימודי משפטים, נהיה פרופ' למשפטים ומשמש כיום כשופט בכיר בצרפת. יש לו חזון לבנות אליטה תורנית מובהקת שתתעסק בשאלות יהודיות אקטואליות, שלהם זיקה לידע אינטלקטואלי רחב כמו, מדע, רפואה, טכנולוגיה, מדיניות כלכלית, מדיניות ציבורית, ארכאולוגיה ואתיקה. הרב סופר מוסיף, שהיו ביניהם הרבה חילוקי דעות השקפתיות בנוגע לפרוגרמה של הכולל, ורב חשוב אחד מגדולי הדור ממש, שהרב סופר לא היה מוכן לנקוב בשמו, הוא שהכריע ביניהם ואף קבע בסופו של דבר את היעדים של הכולל והכין את תכנית הלימודים. בסיום השיחה, מוציא לי הרב סופר מגילת קלף עליה רשום בכתב יד ספרדי תכנית הכולל וההסכם בינו לבין חברו הצרפתי.

הרב סופר ממשיך ומדבר על הצורך שהכולל בא לספק, או כדבריו "על הצימאון היהודי-תורני שהכולל בא להרוות" ואומר בכאב: "הנה סוף סוף יש לנו ראש עיר, אחד משלנו עם רוב יציב של אנ"ש במועצת העיר, אבל האם ניהול העיר השתנה ולו במשהו לכוון התורני? האם הייתה חשיבה מחודשת מהזוית התורנית-מוסרית ביחס לגביית מיסים, חלוקת שטחי ציבור, תקציבים, מענקים ותכנון פרויקטים? התשובה היא לדאבוננו לא!" הסיבה לכך לדעת הרב סופר, היא מחסור עצום בחומר תורני כתוב המתייחס למגוון השאלות הציבוריות והמוסריות, הנובעת מהעובדה שבמשך רוב שנות הגלות לא היתה ההנהגה הציבורית בידי אנשי התורה. הרב סופר טוען שאכשר דרא בעניין זה ומספר על ידיד בשם הרב דר' מרדכי הלפרין שהתמנה כחבר בוועדה ממשלתית לתכנון חוק 'החולה הנוטה למות' שכמה גופי תורה חמורים תלויים בה. אבל מוסיף הרב סופר, תשווה את כמות החומר הכתוב בנושא זה, שעוסק בסוגיות חמורות ביותר של איסור רציחה חובת הצלה ופיקוח נפש, לכמות החומר שנכתב בכל נושא תורני-הלכתי אחר, ותאר לעצמך איזה כבוד התורה ואיזה חיזוק היה לחיבור של עם ישראל לתורה אילו היו מפתחים את הנושאים הציבוריים בקרב עשרות אלפי עמלי התורה.

דווקא כאשר השיחה התחממה היינו צריכים להפסיקה כאשר שמנו לב ששעת הסדר ממשמש ובא וכי אברכים החלו להגיע. נצלתי את הרגעים האחרונים ושאלתיו בהיסוס, האם כל העניין של מדע וענייני שלטון לא מריח קצת 'מזרוחניקיות'? הרב סופר – ספק מרצין ספק מחייך, שם ידיו על כתפי ואומר בנועם: דע לך אחי, המחיצות הללו אינם קיימים בעולם ההלכה והדיינות, המחיצות נועדו לכל קהילה לגדל ולחנך את ילדיהם בדרך הנכונה בעיניהם, אבל האיש התורני הבוגר לא יביט על החלוקות בפרטי ההשקפה התורנית, אלא ירגיש מאוחד עם כל מבקשי ה' האמונים על התורה ומקיימים דבריה ללא פשרות. לא התעלם, מוסיף הרב סופר, מהעובדה שאצל תלמידי הרב קוק המוטיבציה לעסוק בהלכות ציבוריות נובעת בין השאר מתוך מבט של גאולה בשלטון הישראלי, אבל מאידך לא תמצא ולו ת"ח אחד משלנו שאינה רואה כייעוד בשלטון התורה בסוגיות ציבוריות.

רשימת הנושאים המתוכננים להילמד בכולל, תפסה אותי ובסיום השיחה התישבתי ורשמתי את רובם כפי שנשמרו בזכרוני, הן פחות הן יתר: מדע והלכה; הלכה ברפואה, תרומת איברים, סוגיות בפוריות כמו IUIIVF ופונדקאות; סוגיות אתיות ברפואה; סדרי עדיפויות בהצלה; היחס לרפואה אלטרנטיבית בכספי ציבור ובדחיית שבת; היחס לבריאות הנפש וגדרי פיקוח נפש לטראומות; סוגיות בטיחות בבתים, ברכבים ובמפעלים מדין לא תשים דמים בביתך; נורמות מוסכמות בסדרי בית דין; תקנות חדשות בהלכות שכנים ברוח התלמוד; סדרי עדיפויות בחלוקת משאבים בגופים ציבוריים כמו קופות צדקה, מנהלות קהילתיות, עיריות וממשלות; זכויות יוצרים במוצרים ווירטואליים; הלכות הונאה בשיווק; תכלת; סוגיות בכימיה בכשרות המזון; הגדרת 'שב ואל תעשה' במי שמחויב לעשות מכח תפקידו.

אודה ולא אבוש כי המקום ממנו דִבֵּר הרב סופר היה גבוה יותר ורחב מדי עבורי עשרת מונים, וזה גרם לי לסחרחורת. לא יכולתי להתרכז, התנצלתי לחברותא והלכתי הביתה לנוח. אשתי שמכירה אותי כבר מכף רגל ועד ראש, שמה לב לסערה הרגשית שהייתי נתון בה והיא דובבה אותי לספר לה בשל מי הסערה הזאת. כאשר סיפרתי לה על התכנים שהרב סופר מתכנן לכולל ועל המהפכה התורנית שתבוא בעקבותיה, הפטירה לעומתי: נו.. אתה באמת מאמין שייצא מזה משהו, מי ישים עליו…? הסברתי לה שמדובר בדברים אמיתיים, אבל היא בשלה: זה לא משנה כמה הוא צודק, שום ראש ישיבה או ראש כולל אשכנזי לא יזוז ס"מ בגלל תאוריה של איזה 'ספרדי'.